הרעיון להתחיל טיפול זוגי בתקופת ההסגר נראה משונה. אמרו לנו לא להכניס הביתה אף אדם שלא ממשפחה הגרעינית , אפילו לא מטפלת מוסמכת. נכון, שמדובר בסך הכל באופציה של הצטרפות וירטואלית, אבל בתקופה של קורונה כל חידוש הינו חשוד. חוץ מזה, מי שפעם התאהב או נפגע מאדם על המסך, יודע עד כמה מטושטש הגבול בין וירטואלי לממשי. חוץ מזה בהיבט הפרקטי, כשחושבים על טיפולי און ליין, נראה בלתי אפשרי לדחוס את כל המצוקות, את המדובר והמרומז להיקף המסך.
ההסגר מכתיב אופן אחר של קשרים בין בני הבית. נשאלת השאלה: "מה השהייה בבית והמצב החדש הזה מוציא ממני או ממנה/ ממנו?" בתקופת ההסגר אנחנו מגלים את החיובי והשלילי בזוגיות על רקע שינויים כלכליים, מדיניים, בריאותיים המכוסים בערפל של באי ודעות. "האם כל מה שמתגלה כעת היה שם קודם והשגרה הסתירה את התכונה המעצבנת הזאת שלו? האם גם כשיוסר ההסגר, היא תמשיך להתנהג אלי כך?"..אלה השאלות שמתעוררות כעת ואפשר לצלול לתוכן בשיחות הטיפוליות דרך המסך. אגב , הזוגות שצוללים לטיפול, מוצאים בדרך כלל כמה פנינות יקרות במיוחד של רגש ותשומת הלב!
יוצא לי לפגוש לצד הסובלים והמצמצמים מגע, גם זוגות שמרגישים שההסגר פתח בפניהם אפשרויות חדשות של התקרבות, אולי כי נוצר הזמן, המקום ומשהו התמקם נכון בסדר העדיפויות?!...
אז נכון שניתן לחכות עם הפנייה לטיפול עד לאפשרות להיפגש בקליניקה, כמו שהיו עושים בתקופה שלפני המבול. אך לפעמים ,אצל חלקינו המצב בבית הופך בלתי נסבל. לכולנו יש ימים כאלה, אבל אם האוירה הטעונה לא משתנה כבר כמה שבועות, עדיף לא להמתין לסיום ההסגר.